: ספר סימן עה

הקודם הבא

חולה שאב"ס אי מותר ליקח כדורים (פילס בלע"ז) ביוה"כ

ב"ה י"ב מר חשון התשכ"ז ברוקלין נ"י יצו"א.

כבוד ידידי ורב חביבי הרה"ג המפורסם אי"א נו"נ וו"ח וכו` כש"ת מוה"ר ר` שמואל טוירק שליט"א רב בברונקס נ"י.

אחדש"ת,

בדבר שאלתך אי מותר לקחת כדורים (פילס בלע"ז) ביוה"כ לחולה שאין בו סכנה והבאת מהשג"א סי` ע"ה שפסק לאיסור וחיליה מגמ` פסחים כ"ה רבינא הוה שייף לברתי` בגוהרקי דערלה וקאמר התם מידי דרך הנאתן עבידנא ושרי לרפואה וכתב הר"ן ראיתי מי שכתב דמתרפאין בכל איסורי הנאה של דבריהם כגון חמץ שעבר עליו הפסח וכלאי הכרם בחו"ל אפילו חולה שאבס"כ מיהו לאכילה אין לנו דאפשר שעשאן כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה שוב כתב דלא זה שלא כדרך אכילתן אלא אפילו אוכלין ומשקין שאינן ראויין דקילי משלא כדרך אכילתן נמי אסור כמ"ש הרא"ש פכ"ש אהא דאין ראויין בחמץ שחרכו קודם זמנו מותר בהנאתו אף לאחר זמנו ויש שרוצים לומר אף באכילה דעפרא בעלמא הוא ולא מסתבר דאע"ג דבטל דעת האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלוני ע"כ הרי אע"ג דנפסל מאכילת כלב ועפרא בעלמא הוא אפ"ה אסור וה"נ גבי אה"נ אמרינן הכי ע"ש, וע"ז תמה כ"ת דלמה העלים עין השג"א מדברי הרמ"א יו"ד סי` קנ"ה ס"ג דמותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה ולא אמרינן מדאכליה אחשביה.

והגם שלהלכה יפה כיון וכמו שאבאר בסמוך אי"ה מ"מ בהא קושיא שלא הביא דברי הרמ"א נראה לישב ואפרש שיחתי דהרמ"א שם כתב וז"ל מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאבס"כ חוץ מבעצי עכו"ם (ארוך כלל ל"ב) וכל חולה שמאכילין איסור צריכין שתהא הרפואה ידועה ע"כ וכתב הש"ך סקי"ט או שאר דבר איסור אפילו הוא מאסה"נ דקיי"ל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי עו"כ ויי"נ ריב"ש סי` רנ"ה וכן נראה דעת הרב ע"כ. והנה מדהביא ראי` לדבריו וטעם מכל הנשרפין אפרן מותר משמע דמותר אפילו לכתחלה ואפילו שלא לחולה כלל וא"כ צ"ע למה כתב הרמ"א דדוקא לאכלו לרפואה מותר, וכבר הקשה כן המנח"י בת"ח כלל מ"ו אות ט`, וראיתי ביד אברהם על יו"ד שהשיג אמנח"י מדברי הרא"ש פסחים הנ"ל דחמץ שחרכו קודם זמנו אסור לאכילה מדאכליה אחשביה ה"נ גבי שרץ שרוף אמרינן מדאכליה אחשביה רק כשאוכלים לרפואה מותר דכה"ג לא שייך מדאכליה אחשביה דחליו מוכיח עליו שאינו אוכל מחמת חשיבות רק משום רפואה, ואני אומר דשלא בצדק השיג עליו דודאי א"א לומר באוכל עפר בעלמא דאחשביה לאכילה דמאי שייך אחשביה בעפר אלא דכיון דכן הבינו קצת מהאחרונים לכן מוכרח אני קצת לברר הא שמעתתא.

והנה בת"ח כלל מ"ו ה"ד כתב וז"ל ואמרינן פא"ט אף אותן שהתליעו במחובר אם עברו עליהו י"ב חדש משנתלשו מותרין דאחר י"ב חדש התולע הוה כפרש בעלמא וכתב הרשב"א בתשובה דמותרין בין חיין בין מתים דאם התליע במחובר אינו חי י"ב חדש וא"כ הוא עפרא בעלמא וכ"כ הרא"ש והר"ן וסיים האו"ה שם דזה הוה כנשרף השרץ. ומעתה הרי לן מפורש כתוב דעת הרא"ש בתולעת לאחר י"ב חדש דמותר לאכול הפרי ואפילו לכתחלה דהוה כעפרא בעלמא א"כ מבואר מדברי הרא"ש דלגבי תולעת לא אמרינן אחשביה ומדסיים האו"ה דזה הוה דין השרץ הנשרף א"כ ע"כ דנשרף השרץ נמי מותר אפילו לכתחלה וז"ל סיום האו"ה ואי משום התולעים המתים שבתוכם עדיין פי` הראב"ד דלשון אין מתקיימת י"ב חדש דאמר ולא קאמר אין חי משמע שמתרקבין והרי הן כעפרא בעלמא וכשרץ שרוף דמי עכ"ל. והרי לן עכ"פ מבואר דשרץ שרוף ועפרא בעלמא מלתא חדא הוא ומותר אפילו לכתחלה והוא אפילו להרא"ש ודלא כיד אברהם שהשיג שלא בצדק אמנח"י ועיין ביאור הגר"א שם ומה שהביא ראי` מדברי הרמב"ם והרא"ש נגד המנח"י אינו ראי` כמו שאבאר בס"ד.

גם מה שרצה היד אברהם לומר דכל הנשרפין אפרן מותר בהנאה ולא באכילה אינו מחוור ואדרבה לענין שלא כדרך הנאתן אכילה קיל מהנאה כיון דהאכילה מזקת לגוף וכן מבואר בגמ` פסחים כ"ד ע"ב אמר רבי אבוהו אמר ר` יוחנן כל האיסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך אכילתן למעוטי שאם אכל חלב חי שפטור א"ד כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור ע"כ והרי מבואר דאכילה כ"ש הוא מהנאה וכ"כ להדיא המרדכי ר"פ כל שעה וז"ל כ` רבינו אבי העזרי דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכ"ש מאפרן דתנן כל הנשרפין אפרן מותר ומעשה בא לידי ושאלוני מהו לשרוף שרץ אחד טמא ולשתות האפר לרפואה והשבתי דמותר דכל הנשרפין אפרן מותר אך בכלאי הכרם וכו` הרי מבואר היפוך היד אברהם דאפרן מותר באכילה ולא בהנאה דוקא וכדעת המנח"י וזה פשוט מאד.

והרא"ש ע"ז ס"ו הביא דעת י"א דכל איסורין שהן במשהו לא אמרינן בהו נותן טעם לפגם שרי וכתב עליהם ולא נהירא דנהי דהחמירה תורה לאוסרם במשהו מ"מ יש שם איסור עליהם אבל כשהוא פוגם פקע איסורו כדילפינן מנבילה והב"י א"ח סי` תמ"ז הביאו והביא עוד שם דעת הרשב"א בתשובה הפרש בין איסורין במשהו או לא דנ"ט לפגם מותר בשאר איסורין אבל במה שאיסורן במשהו שאינן מחמת טעמו אלא מחמת חומר איסורו מה לנו אם הוא לשבח או לפגם הא איכא איסור ובלבד שלא יהא כ"כ נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כ"כ אין כאן איסור כלל ונ"ט לפגם שאמרו בפ` בתרא דע"ז אינו מגיע להפסד זה ע"ש מבואר דכל שנפסד לגמרי אין כאן איסור כלל וכ"ש נשרף שאין לך נפסד גדול מזה. ופשוט דאינו מועיל בזה אחשביה, והאו"ה שער ל"ב הי"ט הביא דברי המרדכי פכ"ש הנ"ל דמותר לכתחלה לשרוף שרץ ולאכלו לרפואה ומיהו אדם ברי יזהר והוא סיום דברי הראבי"ה ובשער נ"ט כתבה הל` ה` ובזר זהב ציין אתשו` הרשב"א הנ"ל דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל ע"ש מה שהאריך, וע"כ אינו מועיל בכה"ג אחשביה וא"כ צ"ע מה מועיל אחשביה להרא"ש בנחרך כיון שנפסד והוא כעפרא בעלמא. גם דברי הרא"ש נראים כסותרים מדינא דתולעים שהבאתי לעיל.

ומה שנראה בס"ד בישוב הדברים דודאי כל שנשרף האיסור לגמרי עד שנעשה אפר בעלמא ליכא בזה משום איסור אפילו לבריא וכדעת הרשב"א והרא"ש והר"ן ואפילו אכליה לא אמרינן אחשביה ואדרבה בטלה דעתו אצל כל אדם הוא ואפילו אחשביה הרי בעצם הוא עפר ולא שרץ והתורה אסרה שרץ ולא עפר והא דאסור שרץ לשרוף לכתחלה ולאכלו לבריא צ"ל משום דחיישינן שמא לא נשרף יפה יפה ולא נעשה אפר לגמרי וכה"ג תי` הפ"ת ובשו"ת רמ"ץ יו"ד סי` ל` אות ו` דברי המחבר ביו"ד סוס"י פ"ד שכתב דשרץ שרוף מותר לאכלו לרפואה משום דעפרא בעלמא הוא ותמה עליו כיון דעפרא בעלמא הוא מותר אפילו לבריא וכה"ג כתב בזר זהב ובס` מים חיים להפר"ח סי` ו` כתב להדיא דכשנשרף לגמרי גם לבריא מותר אלא דבס` בן אברהם כתב דבנשרף לכתחלה לצורך בריא אפילו כששורף לגמרי אסור משום דאין מבטלין איסור לכתחלה וכבר השיגו עליו האחרונים ובטלוהו דאין איסור לפגום נבילה לכתחלה ואין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה ועיין ח"צ סי` ק"א וכ"כ להדיא הרא"ה בבדק הבית ועין דרכ"ת יו"ד סי` צ"ט אות מ"ז.

ומ"ש הרא"ש רפכ"ש דנחרך החמץ אסור באכילה אין הכוונה שנשרף לגמרי כמו שרץ שנשרף לאפר ממש דבהא ודאי גם הרא"ש מודה דאפר בעלמא הוא וכל הנשרפין אפרן מותר וכ"ש קודם זמנו דמותר אפילו באכילה ול"ל בזה אחשביה דהאי פנים חדשות באו לכאן ואפילו לכתחלה מותר וכמ"ש הת"ח בשמו לענין תולעים וכמ"ש הרשב"א בתשובה הנ"ל אבל חמץ שנחרך מפרש הרא"ש דאין זה נשרף ממש אלא נחרך ואכתי אית ביה ממשות אוכל אלא דנפסל מאכילת כלב אבל אינו כעפרא בעלמא שיהא מותר וצ"ל דדייק כן מלשון הגמ` שאמרו חמץ שנחרך ולא אמרו שנשרף ובנשרף מודה הרא"ש דמותר אפילו לכתחלה. והיום בפתחי ספר המאירי מצאתי שכתב כן להדיא וז"ל בד"ה ומורה ובשחרכו קודם איסורו בכדי שיצא מתורת אוכל ר"ל שנתחרך אף מתוכו ומותר בהנאה והוא שבאכילה מותר וכו` הואיל ועפרא בעלמא הוא הא כל שחרכו לאחר זמנו אסור בכל הנאה מאחר שחל עליו איסור חמץ אין איסורו נפקע עד לאחר שריפה גמורה ר"ל שיעשה גחלים בזו הותר לגמרי אף לאחר זמנו שכל הנשרפים אפרן מותר וגחלים דינם כאפר הא כל שלא הגיע לכך אעפ"י שמתחרך לגמרי אסור שהרי כל איסור הנאה חל עליו ואינו נפקע ויש מפרשים בחרכו שלא נשרף מתוכו ואעפי"כ מותר בהנאה וכו` וזו מיהו באכילה אסור ויש מתירין אותו אף באכילה אלא שעיקר הדבר שזו אף בהנאה אסור שהרי הפת שעפשה כל זמן שלא נפסלה מאכילת כלב אסורה בהנאה ע"ש. מבואר מדבריו כמ"ש דהאי נחרך היינו שלא נשרף לגמרי דכל שנשרף לגמרי אפילו ביו"ט שרי אלא דע"ז הקשו דאם נשרף ביו"ט אפרו אסור משום דחמץ הוה מן הנקברים דאפרן אסור וי"ל.

ועוד דע"כ צ"ל דכוונת הרא"ש שלא נשרף לגמרי שהרי למד מינה לכותח הבבלי והתם מאכל הוא אלא שבטלה דעתו לאכלה וכן ממה שסיים שם ועוד לא קאמרינן חרכו קודם זמנו מותר באכילתו לאחר זמנו אלא בהנאה קאמר דלאו אורחא דארעא לאכול פת חרוך כל צרכו אבל גבי מורייס דאורחא למיכל הכי אסור ואי נימא דחרכו מיירי נשרף לגמרי מאי קאמר דלאו אורח ארעא לאכול פת חרוך היל"ל דלאו אורח ארעא לאכול גחלים או אפר פת שריפה ואינו דומה כלל למורייס וע"כ דנחרך אין זה נשרף, הארכתי קצת כיון שראיתי גדולי האחרונים שגו בזה. [ועיין מג"א א"ח סי` תמ"ב ס"ק י"ד ובק"נ, ובחי` הארכתי בזה].

ואכתי פש לן ליישב דיוק אחד מה שהבאתי בסמוך דברי הרא"ש ע"ז דכל איסור שהוא פגום פקע איסורו מיניה כדילפינן מנבילה ובנבילה הרי כל שפקע איסורו מיניה שוב לא נאסר לעולם וכ"כ להדיא החוו"ד יו"ד סי` ק"ג שהעלה חלוק בין נבילה שאינה ראויה לגר ובין היתר שלא כדרך הנאתן דתרי ענינים נפרדים הם ומתרי קראי נפקי ושלכדה"נ היינו שאכל איסור חי או עירב בו דבר מר או אכלו אכילה גסה פטור ונפקא ליה מקרא דלא יאכל כמבואר בפסחים כ"ו וברמב"ם פי"ד ממ"א אבל גוף האיסור לא הותר ואם חזר ותקנו כגון שבשלו או שנטל דבר מר מתוכו או שמתקו בדבר הממתק חזר לאיסורו אבל כשנסרח גוף האיסור פרח שם האיסור מיניה מכל וכל מקרא אחרינא דנבילה שאינה ראויה לגר אין קרוי נבילה ואפילו חזר ותיקנו בדברים המתבלין שרי דכבר פרח האיסור מיניה ונעשה כעפרא דארעא ואינו חוזר לאיסורו ע"ש ובמקו"ח סי` תמ"ב אות ב`. ומרן זקיני בבי"ש או"ח סי` ר"ו תמה אחוו"ד הנ"ל שכתב דבנפסל מאכילת אדם נמי פרח שם נבילה מיניה ונעשה כעפרא והעלה דרק לאחר שנפסל מאכילת כלב פקע איסור נבילה מינה ע"ש באריכות גדול.

איברא דבאמת מפורש כן כדבריהם במחלוקת הרשב"א והרא"ה בבד"ה ב"ד ש"א בענין נטל"פ כתב הרא"ה ז"ל בקדרה שבלע איסור ונשתהה מעת לעת כתב דכיון דבלע עצמו נפגם כדי גר או יותר וכיון שכן א"א לאסור שאין לך דבר שהותר מתוך שנפגם חוזר לאיסורו לעולם וא"א שלא יהא בגופו פגום לעולם ואפילו גורם לו דבר שלא יהא נרגש מ"מ הוא בעצמו פגום ע"ש וכ"כ עוד בבית ד` ש"ד (דף ל"ה מדפי הספר) והרשב"א במשמרת הבית ב"ד ש"א האריך להקשות עליו מ"מ לעיקר הדין תרווייהו מודי דנבילה שנפגמה מאכילת כלב לד"ה אינה חוזרת לאיסורה לעולם, ומעתה תקשה לרבנו הרא"ש שכתב בע"ז דנבילה כשהוא פגום פקע איסורו מיניה וא"כ בחמץ שנתחרך ונפסל מאכילת כלב נמי פקע איסורו מיניה והאיך חוזר לאיסורו בדאחשביה לאכילה הא כיון שפקע איסורו ונעשה היתר אינו חוזר לאיסורו לעולם ונמצא דברי הרא"ש פסחים הנ"ל סותרים דבריו בע"ז הנ"ל. וגם סותרים דבריו מדין תולעים שנמצאו בפירות שהבאתי לעיל, עוד יש להעיר מדברי הרא"ש ברכות מ"ג לענין מוס"ק שהביא בשם רבינו יונה שהתירו דאע"פ שהוא נעשה בחיה ומתחלה הוא דם ואח"כ חוזר ונעשה מוס"ק לא חיישינן דבתר השתא אזלינן כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו לדבר ההיתר כדבר ההיתר דיינינן ליה והרז"ה אוסרו והרא"ש הסכים לרבינו יונה ועיין תשו` הרא"ש כלל כ"ד ס"ו ורמב"ן עה"ת עה"פ מר דרור. ומעתה לדעת הרא"ש הכי נמי בחמץ ונתחרך ונפסל מאכילת כלב א"כ נתהפך להיתר אמאי אסור לאכול משום דאחשביה ומה מועיל בזה חשיבותיה כיון דנעשה היתר גמור שוב הוה ליה כאוכל מצה שהוא היתר ואמאי נאסר.

ואשר נראה בזה בס"ד דהכא בחמץ שנחרך טעם אחר הוא דלא בטל מיניה טעם חמץ אם אכלו דהאי חמץ שנחרך אע"פ שנפסל מאכילת כלב כמו שהוא מ"מ אכתי ראוי הוא לאכלו ע"י תערובות וכגון שעושין אלמרי` שהביאו הרא"ש שעושין אותו מפת שרוף וכיוצא בזה ע"ש וא"כ האי חמץ שנשרף אף שנפסל מאכילת כלב לאכול כמו שהוא מ"מ לא נפקע ממנו שם איסור חמץ שהרי ראוי לאכילה עדיין ע"י תערובות וכן דרך לאוכלו א"כ המאכל עצמו לא נפגם שהוא עדיין ראוי והוה כמו שאור שראוי להחמיץ אף שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא והכ"נ כן הוא וא"כ כל שאוכלו כיון שעדיין לא נפקע ממנו שם איסור חמץ מחמת שראוי לאוכלו כן ולעשות ממנו אלמרי` ולכן אסור לאוכלו בעין משא"כ בנבילה שנפגמה הנבילה בעצמה ופקע שם איסור מינה אינו חוזר לאיסורו לעולם וזה ברור בס"ד ולפ"ז אתי שפיר דברי הרא"ש בע"ז ובמס` ברכות דהתם כיון דהשינוי הוא בעצם המאכל ולכן נעשה היתר משא"כ הכא דאכתי ראוי לתשמישו הראשון לא נעשה היתר ואסור לאכלו, ובתולעים נמי ההיתר בגוף האיסור ולכן מותר וא"כ בשורף שרץ נמי שנשרף האיסור פשוט דמותר האפר לגמרי וזה ברור ודו"ק. שוב מצאתי לרבינו הב"ח א"ח סי` תמ"ב שתמה ארא"ש פכ"ש דמטעם אחשביה אסור באכילה דמאי נפ"מ באכילה דידיה וכי אלו אכל עפר מיחייב ותי` כמ"ש ושמחתי כעל כל הון שכיונתי לדעתו הרמה ע"ש.

אבל לפ"ז מיושבת נמי קושית כ"ת למה לא הביא השאג"א ראיה מדברי הרמ"א סי` קנ"ה דהתם מיירי בנשרף ובנשרף כ"ע מודי דמותר ולא הוה איסור כלל אבל הרא"ש מיירי בנחרך שאכתי ראוי עכ"פ לדבר אחר ע"י תערובות וכן אוסר ואין כאן ראי` מרמ"א לדינו של השג"א.

איברא דלפי מה שביררנו גם ראיות השג"א אזדא לה מדברי הרא"ש שהרי השג"א דייק מלשון הרא"ש דנחרך שנפסל מאכילת כלב הוה עפרא בעלמא ואפ"ה אסור וה"נ גבי יו"כ אמרינן הכי אבל לפי מה שהעלתי בס"ד דע"כ דעת הרא"ש דנחרך לא הוי עפרא בעלמא ובעפרא בעלמא גם הרא"ש מודה דמותר לאכול אפילו לכתחלה וכמ"ש הת"ח בשמו וכמ"ש הוא בעצמו בע"ז וברכות ובתשובה א"כ פשוט דחמץ שנחרך להרא"ש שאני דשפיר איכא ביה דין דאחשביה אבל היכי דהאיסור כעפרא בעלמא ודאי לא אמרינן אחשביה ומצאתי בב"י א"ח סי` תרי"ב ד"ה "אכל מדבר" שכתב באכל אוכלים שאינם ראויים למאכל אדם פטור מכרת אבל מכין אותו מכת מרדות וכתב שם ומיהו ההוא בלאו הכי מיתרצה דאיכא למימר דוקא בשתה ציר או מורייס או חומץ שהם דברים שנאכלים ע"י טיבול הוא דקאמר דאיכא איסורא וכי קאמר אבי` דאפילו איסורא ליכא כשאינם ראויים למאכל אדם כלל וכ"כ בעל צדה לדרך והפרישה ע"ש ובהגהות מהרל"ח שם.

ולפי מה שביררנו מיושבת נמי קושיא שניה שתמה השאג"א ארבינו הטור שבסי` תמ"ב פסק כהרא"ש דחרכו קודם זמנו אסור באכילה ובסי` תרי"ב גבי` יה"כ הביא דברי אבי"ה בלי חולק דבאוכלין שאינן ראוים אפילו איסורא ליכא וכתב עליו דלא די שדבריו סותרין דברי אביו אלא שגם סותר דברי עצמו אבל לפמ"ש מיושבין דברי הטור דתרי מיני אוכלין שאינן ראויים לאכילה הם ובסי` תמ"ב מיירי בנחרך שאכתי המאכל ראוי לאלמרי` וכדומה אבל בסי` תרי"ב מיירי באוכלין שאינן ראויין לאכילה מצד עצמם ולכן בנחרך אפילו אכלן בעצמן אמרינן אחשביה משא"כ ביה"כ מיירי באוכלין שאינן ראויין כלל והוה כעפרא בעלמא דמותר אפילו לכתחלה. אבל ודאי דבעפרא בעלמא לא שייך אחשביה.

ואף דכתב הריטב"א מכות דטעמא דר"ש דכ"ש למלקות משום דאחשביה ומהני ליה מחשבתו מה"ת למשוויה אוכל כסתם אכילת בנ"א שהוא בכזית הרי דמחשבתו עושה ליה אוכל, שאני התם דהאי כ"ש ע"כ מאכל גמור הוא וראוי הוא אלא שאין בו כזית או שיעור אחר אמרינן דאחשביה עושהו כשיעור לר"ש וכה"ג כתב הח"צ לענין ח"ש אסור מה"ת משא"כ בעפר מאי אחשביה שייך ביה.

ומה שכ` עוד השג"א ראי` לדבריו מפ"ג דשבועות דנשבע שלא לאכול עפר ואכל אמרינן אחשביה הרי דאפילו בעפר שייך אחשביה לפמ"ש אותה הב"ח ז"ל משם אין ראי` דהב"ח כתב בסי` תמ"ב וז"ל ובפ` שבועות תניין אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור דעפר לאו בר אכילה הוא ולא אמרינן כיון דאיהו אכיל ליה אחשביה אכילה והתם הוא דלכתחלה לא משום דקאמר לא אוכל סתם אבל הכא דרחמנא אמר לא תאכל חמץ דוקא מאי דהוי לחם חמץ בלשון תורה והאי עפרא בעלמא הוא ע"ש הרי דאין ראי` משם משום דהתם כשנשבע בסתם שלא לאכול כל שאוכל בין שהוא ראה או לא הרי אכל אבל דנימא דאכילה מחשיב לעפר לעשות אוכל ודאי לא אמרינן וק"ל. ועיין רדב"ז ח"ג סי` תע"א דכל איסורי אכילה אם נפסלו מאכילת כלב מותרים ודוקא בחמץ דאסור בהנאה בעינן שיופסל קודם ועיין נוב"ת יו"ד סי` נ"ז ותשו` מהרי"א אסאד א"ח סי` ק"ג באמצע התשובה ודו"ק.

והנה ראיתי לכ"ת שהביא לחלוק אהבנת השג"א בפי` הר"ן פסחים הנ"ל שכתב הר"ן וז"ל ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאום כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה והבין השג"א ז"ל מדלמדו דמתרפאין באיסורי הנאה דדבריהם מדמתרפאין בשלכדה"ג ואפ"ה ס"ל דלענין אכילה אין לנו ש"מ דס"ל דשלכד"א דאסור באיסור תורה מדבריהם אין מתרפאין בחולה שאין בו סכנה וכתב ע"ז כ"ת דכוונת הר"ן אינו אלא לאסור איסורי הנאה של דבריהם באכילה לשם רפואה כדרך הנאתן אבל לא איסורי דאורייתא של כדה"נ לאכילה לשם רפואה וכן הבין בעל אור שמח פ"ה מיסה"ת ה"ח בסוף דבריו שכתב שם בסוף דבריו ואולי נסתפק גם באכילה שלא כדרך אכילתן באיסורי תורה אם הותרו לחולה שאב"ס וכן הבין בשאג"א סי` ע"ה ומה דפסיקא ליה להארי החי מספקא לי עכ"ל והאריך שם דהר"ן לא מסתפק כלל בזה אלא פשיטא ליה דמותר לאכול אפילו לחולה שאב"ס כל שהוא שלכד"א.

והנה אף שהרבה טרח בזה לסתור דברי השג"א אבל לפענ"ד צדקו דברי השג"א בזה דהר"ן בסמוך מקודם בד"ה מר בר רב אשי וכו` כתב דכל איסורין שבתורה אין לוקין אלא כדרך הנאתן בר מכלאי הכרם וכו` והלכך אין מתרפאין בהם כלל אלא במקום סכנה אבל שאר איסורין כולהו כיון דלא אסירי שלא כדרך הנאתן אלא מדרבנן מתרפאין בהם אפילו בחולי שאב"ס הרי דבשלא כדרך הנאתן כתב להדיא דמתרפאין בהן לחולי שאין בו סכנה אבל בסמוך בד"ה וראיתי ומיהו לענין אכילה אין לנו דאפשר שעשאם כשל תורה שלא להתרפאות בהם שלא במקום סכנה הרי דלענין אכילה בחולי שאין בו סכנה אין לנו באיסורי הנאה דרבנן דילמא עשאום כשל תורה א"כ ע"כ צ"ל דבשל תורה פשיטא ליה דאסור להתרפאות בהם באכילה חולה שאב"ס וע"ז השיב הר"ן ואני אומר דאפשר שאין מתרפאין אף באיסורי הנאה של דבריהם כדרך הנאתן דדילמא קילי טפי איסורי תורה שלא כדרך הנאתן מאיסורי דבריהם שלא כדרך הנאתן וא"כ השיב רק להחמיר אף באיסורי הנאה דדבריהם בשלא כדה"נ אבל באכילה של תורה מודה למי שכתב דאסור בהם להתרפאות אפילו שלא כדרך אכילתן לחולי שאב"ס וזה נראה לכאורה ברור מאד, והאור שמח שכתב שם לא כתב אלא אדברי הרמב"ן ולא הביא שם דברי הר"ן למעיין שם ודברי רמב"ן הם בתורת האדם והביאו הריב"ש בתש` סי` רנ"ה ועכ"פ אפילו נימא דהרמב"ן והר"ן מילתא חדא אמרו מ"מ שפיר פי` לה השג"א דאסור לחשאב"ס למעיין שם.

ומה שהביא מדברי הרמב"ם פ"ה מיסה"ת ה"ח שכתב דשלא כדה"נ כגון שעושין לו רטיה או מלוגמא מחמץ או מערלה או שמשקין אותו דברים שיש בהן מר מעורב עם איסורי מאכל שהרי אין בהם הנאה לחיך הרי זה מותר ואפילו שלא במקום סכנה ולמה לא הביא הר"ן ראי` לדבריו הנה אי משום הא לא ארי` דהר"ן צ"ל דס"ל כהיש מפרשין ודלא כהרמב"ם ז"ל ואם הר"ן לא הביא הרמב"ם וכתב היפוך דברי הרמב"ם נכריח מזה דס"ל כהרמב"ם ז"ל אתמהה.

ומתחלה עלה במחשבתי להביא ראי` להשג"א ממה דאיתא בירושלמי במחלוקת דחצי שיעור דמודה ר"ל באיסה"נ ומודה ר"ל בעתיד להשלים ומודה ביה"כ דחצי שיעור אסור מה"ת ונלאו המפרשים להביא טעם לדבר מ"ש יו"כ משאר ימים ובענייתי כבר פירשתי בתשובה, ולפי דעת השג"א הי` אפשר לומר פשוט לפמ"ש בספרי שו"ת ח"ג סי` (קס"א) בשם הרשב"א דלכן ח"ש אסור מה"ת לרבי יוחנן משום דהוה איסור חפצא וכל משהוא ומשהוא אסור רק דלא חייבה התורה עונש עד דאכל לכזית כוליה ולכן חזי הוא לאיצטרופי אבל אי נימא דח"ש הוה איסור גברא כיון דכל משהוא ומשהו היתר הוא מאי חזי לאיצטרופי שייך בזה הא היתר בהיתר הוא אבל ר"ל ס"ל דח"ש איסור גברא הוא וממילא ליכא לאיצטרופי אלא דהאי טעמא אתי שפיר בכל השנה דשלא כדרך אכילתן מותר מה"ת אבל ביה"כ לפי שיטת השג"א דשלא כד"א נמי אסור משום דלא כתיב ביה אכילה וגם מאכלות אסורות שאינן ראויין נמי אסורין ביו"כ א"כ ע"כ אסרה אפילו בכ"ש כיון דאין נפ"מ באכילה והנה כתבו התוס` שבועות כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה דלר"ש דכ"ש למלקות ה"ה שלא כדה"נ עיין מהרש"ל ומהרש"א שם וא"כ הכ"נ אי נימא דשלכה"נ אסור ע"כ איכא איסור על החפץ ואסור בין כדרך אכילתן ובין שלכד"א ושפיר מודה ר"ל ביה"כ שאסור מה"ת ועיין שו"ת קול ארי` שרצה לדייק מדברי התוס` שבועות דיה"כ הוה איסור חפצא ודבריו צ"ע כ"ז עלתה לפום ריהטא אלא דלפ"ז א"כ אדרבה תקשה להשג"א כיון דש"ס דידן פליג אירושלמי וכמו שכתבו מפורש דלר"ל ח"ש מותר מה"ת ביו"כ ומדרבנן הוא דמודה דח"ש אסור א"כ ע"כ דלא אמרינן דביו"כ אפילו שלא כד"א ועיין תוס` שם א"כ לא הוי אלא איסורא דרבנן שלא כדה"נ אסור ודו"ק.

עוד עלה במחשבתי הרהורי דברים להביא ראי` ממשנה מנחות צ"ט חל יוה"כ להיות ע"ש הבבלים היו אוכלים אותו מבערב כשהוא חי ע"ש, ובתוס` כתבו לקיים מ"ע דאכילת קדשים ומעתה אי נימא דשלכה"נ ליכא איסורא דאורייתא ביו"כ א"כ לפ"מ דמבואר בפסחים כ"ד דאוכל בשר חי הוי שלכד"א ואנן קיי"ל דאין שבות במקדש וא"כ אמאי לא אכלוהו ביום כפורים בעצם היום, ותגדל התימה לפמ"ש בתשובה אחרת מתו"כ פ` צו פ"ז דמצוה לאכול הקרבן ביום הראשון הכל והנותר ממנו במקרה יאכל ממחרת ע"ש ועיין רמב"ן עה"ת שכתב דעיקר מ"ע לאכול ביום זביחה, עוד הבאתי שם דאפילו בנאכלין ליום ולילה עד חצות מ"מ עיקר מצות עשה לאכול ביום הראשון והיינו קודם חשיכה וכן מפורש בתוס` רבינו פרץ בש"מ זבחים נ"ו ע"ב ואף שבס` אור שמח תמה ארמב"ן מנ"ל לפרש כן בתו"כ עיין שם פ"י ממעה"ק מיהו אנן אהבנת הרמב"ן סמכינן ומה גם שמצאתי מבואר בדברי הראב"ד בהשגות על בעה"מ פסחים נ"ט דס"ל כרמב"ן וגדולה ממנו דכדי לאכול ביומו דוחה לא תעשה ועיין בבעה"מ שם וא"כ כ"ש דהיה להם לאכול ביו"כ עצמו ולקיים המצוה של ואכלו ואף דהמל"מ פ"ה מיסה"ת נסתפק אי מקיימים המצוה שלכד"א מ"מ הרי כתבו התוס` שם דעכ"פ הבבלים היו מקיימים המצוה (אף שברש"ש חולק בח` הארכתי לבאר כדברי התוס`) גם הח"ס דייק ממשנה זו דמקיימין מצוה אפילו שלכד"א והדרה קושיא למה לא אכלו ביום אבל אי נימא דשלכד"א אסור ביו"כ וכשאג"א אתי שפיר דלא אכלו ביו"כ עצמו אלא בלילה, כן עלה במחשבתי להביא ראי` להשג"א.

ברם לאחר העיון גם דא שבוש הוא שהרי כבר הבאתי לדחות שיטת הפוסקים דאכילת שעיר חי הוה שלכד"א דאדרבה לבני בבל כד"א הוה ועיין פלתי דבשר חי הוי שלכד"א והמנ"ח מצוה ז` תמה עליו ממשנה מנחות הנ"ל ואישתמיטתיה ש"ס ארוך פסחים כ"ד ע"ב דבשר חי הוי שלכד"א ועיין ש"ע א"ח סי` ש"ח ס"ל וירושלמי עירובין פ"ג ה"א והארכתי בס"ד דבשר חי הוה כד"א אלא שהוא תלוי במה שהוא אדם ובאיזה זמן מן הזמנים וא"כ ממילא אין שום ראי` להשג"א מזה.

תבנא לדינא דנראה לפי המסקנא דביו"כ נמי שלכד"א מותר מה"ת ולא אסור אלא מדרבנן וכ"כ הכת"ס באריכות גדולה וכן האריך הרבה הישועות יעקב א"ח סי` תרי"ב והעלה לדינא דלא הוה אלא דרבנן ולדידהו שומעין דהוה רובא וכ"כ בס` חסל"א מהד"ת א"ח סי` ס"ו ובשו"ת עמק יהושע סי` ו` באריכות גדולה ע"ש [ועיין עוד ח"ג סי` ק"ט. ועיין עוד לקמן סי` פ"ח, רצ"א, וח"ב סי` נ"ט, קנ"ט, קס"א].

ומיהו לחולה שאין בו סכנה לאכול דברים אסורים דאורייתא שלא כד"א אף שהרמב"ם ז"ל מן המתירים מ"מ נראה דעת הר"ן והי"מ שם להחמיר והרמב"ן ג"כ בתורת האדם כמסתפק והרשב"א ג"כ כתב דבאיסורי דרבנן אסור לחולה שאב"ס ודעת קצת פוסקים דמדאורייתא אסור גם העמק יהושע והכת"ס ושאר אחרונים ס"ל דאין לאכול עכ"פ לחולה שאבס"כ ומדברי הרמ"א שהביא כ"ת בסי` קנ"ה ביו"ד אין ראי` דהתם בשרץ שנשרף שאין כאן אפילו איסור דרבנן וכמו שביררתי בעזה"י וא"כ ודאי דאין להקל בזה ועיין עוד ש"ע א"ח סי` שי"ח ושכ"ח. אמנם כל זה בדברים אסורים ראויים למאכל אלא שאוכלם שלא כדרך אכילתן אבל באוכלין שאינם ראויים כלל לאכילה ודאי הדרינן לכללא דמותר אפילו חולה שאב"ס דהני פקע מינייהו איסורא וכמ"ש הרמ"א ושאר פוסקים והארכתי לעיל בזה וכן כתב להדיא בישועות יעקב הנ"ל דבאוכלין שאינן ראויין לאכילה כלל יש להקל דלדעת הראבי` אפילו איסור דרבנן ליכא בהו ויש לצרף גם דעת הרדב"ז להקל אף באיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת ועכ"פ כחצי שיעור דבהא הב"י והפרישה ושאר אחרונים מפרשים דעת הטור והראבי` דכיון דהוה שלכד"א וח"ש מותר אפילו לכתחלה ומרן זקיני בבי"ש הביא דגם דעת ר` יוסף בתוס` ס"ל כן לכן כה"ג יש לסמוך בזה אמקילין ודלא כשאג"א.

ומעתה נראה דהני כדורים (פילס בלע"ז) שאינם ראויים לאכילה כגון אספירין וכיוצא בהו שהם מרים מצד עצמן ופקע מינייהו שם מאכל והאיסור פקע מהם הי` מותר ללקחם אפילו לחולה שאב"ס אם הוא צריך לדבר הרבה והגם שהוא פחות מכשיעור אבל כדורים שהם טובים למאכל כדרך שמתקנין כהיום רוב הכדורים והרפואות שיהיו טוב למאכל ושתיה אין ללוקחם לחולה שאב"ס ושאינם ראויים יכולין לסמוך ולהתיר אפילו לחולה שאב"ס. ומה שהביא כ"ת ראי` משו"ת שבות יעקב ח"ב סי` ע` (הובאו דבריו בפת"ש יו"ד סי` קנ"ה שם) שכתב במה שנהגו העולם לאכול דם הנקרש ונתייבש מתיש שקורין באקס בלו"ט שנתייבש בחמה אף בחולה שאין בו סכנה וכתב הטעם דיש לצדד כיון שנתייבש הדם לגמרי עד שנעשה כעץ בעלמא ואין בו שום לחלוחית אין בו איסור כלל וכמ"ש הרמ"א סי` פ"ז בעור הקבה יפה כתב בזה דזה ראי` גדולה אלא דמה שרצה לדייק מזה דדעת השבו"י דלא אמרינן אחשביה מה שהוא לרפואה זה אינו דהרי השבו"י מביא ראי` לעצמו מעור הקבה והתם מותר אפילו לבריא ולא אמרינן אחשביה וליתסר אלא התם הטעם כמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ה וחוו"ד ומרן זקיני דכיון שנפגם ונתייבש לגמרי פקע ממנו איסור דם לגמרי ואינו חוזר לאיסורו וה"ה עור הקבה וזה פשוט ואדרבה מזה ראי` למה שכתבתי לעיל בס"ד.

עוד להנ"ל

ישוב לדברי הש"ך דבשאר אסה"נ מתרפאין מקושית הכת"ס

עוד רגע אדבר בדרך אגב מה שראיתי בכת"ס א"ח סי` קי"א הנ"ל שתמה ארבינו הש"ך יו"ד הנ"ל שכתב דבשאר איסורי הנאה מתרפאין וכתב הכת"ס דכוונתו לומר דדוקא לענין הנאה התירו ולא לאכילה אפילו שלא כד"א כשאין בו סכנה עוד כתב כוונה אחרת ותמה עליו דמנ"ל לחלק והיכן מצא לראשונים חלוק זה ומצד הסברא נ"ל דיותר יש לאסור לאכול האיסור באכילה שלא כד"א מלאסור ליהנות שלא כדה"נ דאיסור אכילה מטמטם את הלב ומזיקים לנפש משא"כ ליהנות מאה"נ שאינו נכנס לגוף והניח בצע"ג. ולפענ"ד לישב דברי רבינו הגדול הש"ך ז"ל ודבריו מבוארים בש"ס פסחים ובמרדכי פסחים הנ"ל תלוי בחלופי גירסאות.

וז"ל הגמ` (דף כ"ד) אר` אבוהו אר` יוחנן כל האיסורין בתורה אין לוקין עליהן אלא ד"א וכו` א"ד כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור וכ"ש אוכל חלב חי שהוא פטור עכ"ל הש"ס הרי דס"ל להש"ס דאוכל חלב חי כ"ש הוא דפטור מנהנה שלא כדרך הנאתן ומבואר כדברי הש"ך לפי סברתו, ובמרדכי פסחים הנ"ל וז"ל כתב רבינו אבי העזרי דכל איסורין שבתורה שרי לאוכלן שלא כדרך הנאתן או ליהנות מהן שלא כדרך הנאתן וכ"ש מאפרן וכתב הרש"ל ז"ל או ליהנות מהן וכו` ראיתי בס` אחד שהגיה אפילו בדרך הנאתן ונ"ל שהגיה שלא כדין וה"ק בין אכילה ובין הנאה שרי דוקא שלא כדרך הנאה וק"ל עכ"ל. ובבגדי ישע שם כתב ואיני יודע מי הכריחו לכך דהא בהדיא משמע בש"ס דף כ"ד ע"ב דהנאה חמורה מאכילה מפני שהאכילה שנכנסת לגוף מזקת הוא לו ע"ש והביא מש"ס הנ"ל א"כ עכ"פ דברי הש"ך לפי פי` הכת"ס הם מבוארים בש"ס וראשונים ואחרונים וצ"ע.